1. לפני בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון ב-ע"א 5131/10 רחל אזימוב נ' ב'(7.3.2013) לפי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן:חוק בתי המשפט). בית המשפט העליון (השופטת א' חיותבהסכמת השופטים נ' הנדל ו-נ' סולברג) הכריע פה אחד, כי אין לשלול מהמשיבה רחל אזימוב (להלן:אזימוב) את סעד האכיפה בהיות האכיפה "בלתי צודקת בנסיבות העניין" כאמור בסעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970 (להלן: חוק התרופות). מכאן הבקשה שלפני. יחד עם הבקשה הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין - קרי, עיכוב ביצוע המועד, שנקבע בפסק הדין, לפינוי דירת המגורים של המבקשים, א' ופ' ב' (להלן:בניהזוג ב').
תמצית העובדות וההליכים
2. תיאור עובדתי מקיף ניתן למצוא בפסק הדין של בית המשפט העליון. להליך זה חשובות העובדות הבאות: ביום 14.8.2007 נחתם בין הצדדים הסכם מכר למכירת דירת מגורי בני הזוג ב' ברחוב ******* ב*******(להלן: הסכם המכר). הדירה נמכרה לאזימוב תמורת סך של 345,000 דולר, שישולמו בחמישה תשלומים. את אחרון התשלומים הייתה אמורה אזימוב לשלם ביום 8.8.2008 כנגד מסירת החזקה בדירה. אזימוב קיימה את הסכם המכר כנדרש ושילמה לבני הזוג ב' על חשבון התמורה שלושה תשלומים במועדים שסוכמו בין הצדדים. כשלושה וחצי חודשים לאחר חתימת ההסכם, בתחילת חודש דצמבר 2007, פנו בני הזוג ב' באמצעות בא כוחם לאזימוב והודיעו לה כי בדעתם לבטל את הסכם המכר "מטעמים הומאניים" וכי הם מוכנים לשלם פיצוי מוסכם בגין הפרה זו. במכתב מיום 16.12.2007 הודיעה אזימוב, כי היא עומדת על זכותה לאכיפת הסכם המכר ועל קבלת החזקה בדירה וכי היא אינה מעוניינת בקבלת הפיצוי המוסכם. עוד ציינה, כי אותם "טעמים הומאניים" היו ידועים לבני הזוג ב' לפני ובעת החתימה על הסכם המכר והם לא מנעו מהם לחתום על הסכם המכר ולקבל חלק ניכר מהתמורה. בני הזוג ב' השיבו לאזימוב ביום 17.12.2007 כי הם עומדים על ביטול ההסכם. ביום 29.1.2008 בניגוד לרצון אזימוב השיבו לחשבונה שניים מהתשלומים אותם ביצעה. תשלום נוסף ניסו בני הזוג ב' להעביר באמצעות מיופה כוח של אזימוב אולם הלה סירב לקבל את הכספים. בעקבות ביטול הסכם המכר על ידי בני הזוג ב' והשבת חלק מכספי התמורה, הגישה אזימוב תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ג' כנפי-שטייניץ) לאכיפת הסכם המכר (ת"א 2089/08).
3. עיקר הדיון בבית המשפט המחוזי נסוב סביב טענת בני הזוג ב', כי אכיפת הסכם המכר בנסיבות העניין תהא "בלתי צודקת". לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי בביטול ההסכם הפרו הזוג ב' את הסכם המכר אלא שלטענתם ביטול ההסכם נעשה בשל חוסר יכולתה של פ' ב' להיפרד מן הבית בו גדל בנם המנוח שנפטר בשנת 2005 ממחלת הסרטן בהיותו בן 32. בני הזוג ב' צירפו חוות דעת של הפסיכיאטרית ד"ר דנית בר זיו (להלן: בר זיו), לפיה הפרידה מן הבית עלולה להביא את פ' ב' למשבר נוסף של אבל מחודש העלול להשפיע לרעה על מצבה הנפשי. מאידך, אזימוב, תושבת ארה"ב, אם חד הורית לשלושה ילדים, טענה כי רכשה את דירת המגורים במטרה להעתיק את מגוריה לישראל עם פרישתה לפנסיה, ולהתגורר בסמיכות לאחותה על מנת שזו תסייע לה בטיפול והשגחה בבנה בן ה-23 הסובל מפיגור שכלי. עוד טענה אזימוב, כי קיימה את חלקה בהסכם המכר ככתבו וכלשונו ולכן היא זכאית לאכיפת ההסכם. לשיטתה, יש להטיל ספק במניעי בני הזוג ב' בביטול הסכם המכר וכי המניע האמיתי הוא מניע כלכלי בשל ירידה בשער הדולר ועלייה במחירי הדירות. בית המשפט המחוזי דחה את תביעת אזימוב וקבע כי בנסיבות העניין אכיפת החוזה תהא בלתי צודקת כאמור בסעיף 3(4) לחוק התרופות. בית המשפט המחוזי חייב את בני הזוג ב' בתשלום פיצוי מוסכם בסך 34,500 דולר ובהשבת התשלום הראשון ששילמה אזימוב בסך 35,000 דולר, והכול כערכם בשקלים ביום הגשת התביעה ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. לבסוף, ביטל בית המשפט את צו המניעה שניתן ביום 12.3.2008 וחייב את אזימוב לשלם את הוצאותיה של ד"ר בר זיו. בעקבות החלטה זו הגישה אזימוב ערעור לבית המשפט העליון.
פסק הדין מושא הדיון הנוסף
4. בבית המשפט העליון התהפכו היוצרות. בית המשפט קיבל את הערעור והורה על אכיפת הסכם המכר. אלו היו נימוקיו: תחילה אימץ את קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה ביטול הסכם המכר נעשה על ידי בני הזוג ב' בשל מצבה הנפשי של פ' ב' ולא מטעמים כלכליים גרידא. בהמשך בחן האם צדק בית המשפט המחוזי עת קבע כי יש לשלול מאזימוב את תרופת האכיפה בהסתמך על החריג הקבוע בסעיף 3(4) לחוק התרופות. בית המשפט השיב על כך בשלילה. בית המשפט קבע כי נקודת המוצא לדיון כולו היא מעמד הבכורה שניתן לתרופת האכיפה בדין הישראלי כתרופה העיקרית שזכאי לה נפגע בעקבות הפרת חוזה. בית המשפט שב והדגיש את העיקרון המנחה בדיני החוזים הישראליים - כי "חוזים יש לקיים". כיוון שעובדות המקרה חריגות ובית המשפט טרם נדרש למקרה עובדתי כדוגמת המקרה דנן, בחן בית המשפט לעניין יישום החריג הקבוע בסעיף 3(4) לחוק התרופות, האם קיימים מקרים עובדתיים דומים בדין הגרמני ובדין האנגלו-אמריקאי העשויים להצדיק שלילת תרופת אכיפה בשל סייג הצדק.
5. בית המשפט העליון מצא כי במשפט הגרמני, תרופת האכיפה נתפסת כתרופה עיקרית ונדירים מאד המקרים אשר בהם יהא הדין הגרמני נכון לשלול אותה. לא ניתן היה למצוא בפסיקה הגרמנית מקרים אשר נדון בהם מקרה הדומה למקרה דנן. במשפט המקובל, נקודת המוצא היא שלתרופת האכיפה אין מעמד של בכורה ותרופת הפיצויים היא ככלל התרופה המרכזית בגין הפרת חוזה. עם זאת, במקרים הנוגעים לחוזי מכר דירות ובכפוף לשיקול דעת, יטה בית המשפט האנגלו-אמריקאי להעניק את תרופת האכיפה כסעד עיקרי. בית המשפט האנגלו-אמריקאי עשוי להתייחס בהכרעתו גם למצוקה שתגרם למפר אם ייאכף החוזה, אך זאת רק במקרים בהם הנסיבות קיצוניות במיוחד כדוגמת פסק דין Patel v. Ali, [1985] Ch 283 (להלן: עניין Patel). בסופו של דבר קבע בית המשפט העליון, כי אין לאמץ את גישתו המצמצמת של הדין הגרמני לפיה מצוקת המפר ככזו אינה מהווה סייג לאכיפה. בדיני החוזים הישראליים, תתכן תוצאה לפיה מצוקת המפר תהווה סייג לאכיפה אולם רק אם בית המשפט יגיע למסקנה כי זוהי התוצאה הצודקת ביותר בהתחשב באינטרסים הלגיטימיים של שני הצדדים. בית המשפט יתחשב במכלול הנסיבות הנוגעות לעניין, הן הנסיבות שהיו קיימות בעת כריתת הסכם המכר, הן אלה שהתרחשו לאחר כריתת הסכם המכר ועד מועד מתן פסק הדין. שינוי נסיבות משמעותי ומפתיע שארע לאחר כריתת החוזה ושאותו לא יכול היה המפר לצפות, נושא מטבע הדברים משקל רב מזה שיש לייחס, אם בכלל, להערכה מחדש או אף להחמרה של נסיבות שהיו ידועות בעת כריתת החוזה וכן לאלה שניתן היה לצפות את התרחשותן באותו שלב, אך המפר בחר שלא להתייחס לסיכון הנובע מהן. ויודגש, מדובר בשינוי נסיבות המתייחס לנסיבות חיצוניות להתחייבויות הקבועות בחוזה אשר לקונה אין כל קשר אליהן או יכולת להשפיע עליהן. בעת שקילת מכלול הנסיבות במאזני הצדק, יבחן בית המשפט גם היבטים של אשמה מוסרית, שיקולים הנוגעים לנזק שייגרם לנפגע אם לא ייאכף החוזה לעומת הנזק שייגרם למפר אם ייאכף. עוד יבחן בית המשפט למי מהצדדים יגרם עוול גדול יותר הן במובן המעשי והן במובן המוסרי אם תתקבלנה טענותיו של הצד שכנגד. רק פער ניכר בין העוול שייגרם למפר לעומת זה שייגרם לנפגע עשוי להצדיק שלילתה של תרופה זו. שלילת תרופת האכיפה משיקולי צדק ראוי לה כי תעשה במקרים חריגים ביותר בהם הוכח, במאזן ההסתברויות, כי האכיפה תגרום למפר בפועל מצוקה קשה וחמורה. אין להסתפק במקרה של חשש גרידא. לעולם יהא לנפגע יתרון התחלתי על פני המפר במערכת האיזונים שעל בית המשפט לערוך.
6. בנסיבות העניין, קבע בית המשפט העליון, כי על סמך אמות המידה שהותוו לעיל, המסקנה המתבקשת היא שאין לשלול מאזימוב את סעד האכיפה מכוח סעיף 3(4) לחוק התרופות. הטעם שעמד ביסוד ביטול הסכם המכר על ידי בני הזוג ב' לא נבע משינוי נסיבות פתאומי ומפתיע. בני הזוג ב' התקשרו בהסכם המכר בידיעת הנתונים הרלוונטיים כולם, אך בתקווה שבעקבות אותה התקשרות יחול שינוי במצבם. בני הזוג ב' לקחו על עצמם במודע את הסיכון שמכירת הדירה לא תסייע להם, אם כי ייתכן שלא העריכו נכונה בעת כריתת הסכם המכר עד כמה תקשה עליהם התממשותו של סיכון זה. נוסף על כך קבע בית המשפט כי לא הוכח שעזיבת דירת המגורים אכן תוביל להתדרדרות משמעותית במצבה הנפשי של פ' ב', שכן חוות הדעת שאימץ בית המשפט המחוזי מעלה חשש בלבד להחמרה במצבה הנפשי. עוד נקבע, כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי לנסיבותיה האישיות הקשות של אזימוב עצמה ולמצוקה שתגרם לה אם יהא עליה להסתפק בפיצוי כספי; כאמור, לאזימוב בן הסובל מפיגור שכלי, ולאחר שטיפלה בו במשך שנים בביתה, כעת כשהיא מבוגרת, ביקשה לרכוש דירה בארץ בקרבת מגורי אחותה על מנת שזו תוכל לסייע לה בטיפול בבנה. הפרת הסכם המכר אילץ את אזימוב להישאר בארה"ב על כל הקושי הכרוך בכך מבחינתה לעניין הטיפול בבנה. בית המשפט שוכנע כי לאזימוב זיקה לדירה המסוימת ואינטרס לגיטימי בשל כך לקבלת דירה זו ולא אחרת נוכח קרבתה הרבה לבית אחותה. בית המשפט הוסיף כי התנהלות אזימוב הייתה ללא דופי, שכן קיימה את כל חיוביה על פי הסכם המכר. בהתחשב במכלול הטעמים שפורטו לעיל הגיע בית המשפט למסקנה כי גם אם תוביל אכיפת הסכם המכר לפגיעה בבני הזוג ב', נראה כי אין מדובר בתוצאה כה בלתי צודקת עד כי היא מצדיקה את שלילת תרופת האכיפה מאזימוב. כאמור, נקודת הפתיחה של אזימוב ושל בני הזוג ב' אינה שווה. אזימוב מצויה בעמדת יתרון על פני בני הזוג ב' שביטלו את הסכם המכר ללא עילה שבדין. השופטנ' סולברג הוסיף, כי כאשר ניכר סבל ממשי משני צדי המתרס, הרי שעמדת הפתיחה היא המכריעה את הכף. השופטנ' סולברג הפנה לדין העברי העולה בקנה אחד עם המדיניות המשפטית בדין הישראלי ועם האמור בחוות דעתה של השופטת א' חיות.
7. בית המשפט העליון קיבל את הערעור והורה על אכיפת הסכם המכר ובלבד שאזימוב תשלם לבני הזוג ב' את מלוא סכום התמורה, בדולרים של ארה"ב, לא יאוחר מיום 2.6.2013. כנגד מסירת החזקה בדירה לידיה והמצאת כל האישורים הנחוצים לשם רישום הזכויות על שם אזימוב בחברה המשכנת. בנסיבות המיוחדות של המקרה נמנע בית המשפט מלחייב את בני הזוג ב' בתשלום הפיצויים המוסכמים. מנגד, לא חויבה אזימוב בהוספת ריבית על סכום התמורה הדולרי שהוסכם בין הצדדים. לבסוף, חויבו בני הזוג ב' בתשלום הוצאות הערעור ושכר טרחת עורך דין בסך של 20,000 ש"ח.
הבקשה לדיון נוסף והתשובה לה
8. בני הזוג ב' סבורים כי בית המשפט העליון פסק הלכה חשובה, קשה וחדשה בשאלת תחולתו של "סייג הצדק" במקרה בו אכיפת ההסכם עלולה לגרום מצוקה נפשית למפר. טענתם הראשונה היא כי חלק מאמות המידה והשיקולים שהנחו את בית המשפט בפסק דינו אינם עולים בקנה אחד עם עקרונות היסוד של השיטה. לעמדתם, מכיוון שמדובר במקרה יוצא דופן בפסיקה הישראלית שטרם נדון בה, פנה בית המשפט לשיטות משפט זרות (המשפט הגרמני והמשפט האנגלו-אמריקאי) במקום לשאוב השראתו מהמשפט העברי. בני הזוג ב' מאמינים, כי בית המשפט הסתמך בפסיקתו על פסק דין Patel כפסק הדין המנחה לעניין המקרים הראויים להיכנס בגדרו של סעיף 3(4) לחוק התרופות. בדומה לפסק דין זה היה על בית המשפט ללמוד כי גם זיקתם מוגברת ומועצמת ביחס לביתם המסוים, לכתליו, לגינתו ולמשמעות הבית בעבורם בשל חוסר היכולת להיפרד מזיכרונו של בנם המנוח. כמו כן, לגרסתם, היה על בית משפט לשאוב השראתו מהמשפט העברי, לפיו רשאי אדם לחזור בו מעסקה קניינית במקרה של פגיעה בבריאות הנפש אשר אינה מסוג הסיכונים שצדדים לעסקאות נוהגים ליטול על עצמם. לפיכך, גם במקרה דנן, לא צפו בני הזוג ב' את מצבה הנפשי של פ' ב'.
9. טענתם השנייה של בני הזוג ב' היא כי אמות המידה שהתווה בית המשפט בפסק דינו למקרה בו יהיה מוצדק לעשות שימוש בסייג הקבוע בסעיף 3(4) לחוק התרופות הינן עמומות; האם נקודת הפתיחה של הנפגע המקנה לו יתרון על פני המפר היא קבועה או שמא משתנה לפי מידת תום ליבם של הצדדים. כמו כן, בית המשפט דיבר בפסק דינו על שינוי נסיבות אובייקטיבי חיצוני להתחייבויות הקבועות בחוזה. לא ברור מה הדין לגבי שינוי מצב נפשי סובייקטיבי של המפר. נוסף על כך, בית המשפט אינו מעניק כלים שיפוטיים כיצד לבחון ולהעריך את עוצמת וחומרת מצוקתו של נזק נפשי עתידי של המפר באופן שיעמוד ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, במאזן ההסתברויות ולבסוף אין גם כלים לבחון את זיקת הצדדים לדירת המגורים. בני הזוג ב' סבורים כי ראוי היה להכיר במצבה הנפשי של פ' ב' כשינוי נסיבות פתאומי ומפתיע שהתרחש ללא שליטתה עת ניסתה לארוז את חפציה וחפצי בנה המנוח. לעמדתם, בית המשפט לא נתן משקל לעובדה, כי עבור בני הזוג ב' דירתם מסמלת את דמותו של בנם המנוח ומהווה את אחיזתם האחרונה בבנם המנוח וזאת לעומת זיקתה של אזימוב שאיננה לדירה הספציפית כי אם לכל דירה המצויה בקרבת בית אחותה.
10. טענתם השלישית של בני הזוג ב' הנה כי קיימים שיקולי צדק שלא נלקחו בחשבון בפסק דינו של בית המשפט; רשימת שיקולי הצדק אינה רשימה סגורה והיה על בית המשפט להביא בחשבון בהחלטתו גם את שיקולי מאזן האשמה של הצדדים ושיקולי מאזן הצדק. כלומר שיקולים הבוחנים את מאזן התועלות והנזקים היחסי שבין הצדדים לחוזה. בית המשפט לא בחן כלל האם הנזק שייגרם לאזימוב כתוצאה מניתוק זיקתה לדירה ניתן לריפוי באמצעות סעד הפיצויים. כמו כן, בית המשפט לא בחן קיומו של "הסדר משלים" למאזן הצדק ולא קבע קווים מנחים לעניין אופי הפעלת סימן ג' לחוק התרופות עת קבע כי יש לשלול את סעד האכיפה בנסיבות של מצוקה נפשית. לבסוף, מציינים בני הזוג ב', כי בית המשפט לא ניסה לרכך את מכת האכיפה למשל על ידי מתן הוראה לשערוך מחיר הדירה.
11. על פי החלטתי הגישה אזימוב תשובה לבקשה. אזימוב מתנגדת לדיון הנוסף. לטענתה, הבקשה לדיון נוסף אינה עונה על הקריטריונים הקבועים בסעיף 30 לחוק בתי המשפט. פסק הדין קובע, כמושכלות ראשונים, את סעד האכיפה כסעד הבכורה. פסק הדין עוסק בעניינם הפרטני של הצדדים. לפיכך, אין לפסק הדין השלכת רוחב על אינטרסים של רבים אחרים. פסק הדין ניתן פה אחד. עוד טוענת אזימוב, כי יש להתעלם מהפניית בני הזוג ב' למשפט העברי ככלי חוקי מחייב לפרשנות החוק במשפט הישראלי ולפרשנות המוצעת על ידם לאי הכללת חולי נפש בקבוצת הסיכונים עת מתקשרים בעסקה כללית. מדובר בטענה שנטענה בעלמא ללא כל ביסוס. כמו כן, יש להתעלם מטענות בני הזוג ב' לעניין הדין הגרמני שכן בית המשפט קבע מפורשות כי אין לאמץ את גישתו המצמצמת של הדין הגרמני. נוסף על כך, יש לדחות את השימוש שעושים בני הזוג ב' בעניןPatel שכן מצוקתה של האלמנה שם הייתה קיצונית במיוחד ונבעה משינוי נסיבות חיצוני שלא היה תלוי בצדדים ואירע לאחר חתימת הסכם המכר. במקרה דנן, אין מדובר בשינוי נסיבות חיצוני כלשהו ומידת מצוקתם של בני הזוג ב' אינה קיצונית. אזימוב מוסיפה, כי יש להתעלם מטענות בני הזוג ב' לעניין העדר דיון בענינים מסוימים שכן הדיון הנוסף אינו מהווה ערעור על פסק דינו של בית המשפט העליון. כמו כן, יש להתעלם מהטענות הערעוריות המובהקות שהעלו בני הזוג ב' בבקשתם. כך למשל יש להתעלם מן הטענה לפיה ראוי היה כי ההידרדרות במצבה הנפשי הסובייקטיבי של פ' ב' תחשב כשינוי נסיבות פתאומי ומפתיע. זאת לאחר שבית המשפט קבע מפורשות כי מצוקתה הנפשית של פ' ב' אינה "שינוי נסיבות פתאומי ומפתיע". כך גם הטענה כי לא נשקלה זיקתם של בני הזוג ב' לדירת מגוריהם. לבסוף, מוסיפה אזימוב כי טענות בני הזוג ב' לעניין אי בהירות אמות המידה שהתווה בית המשפט העליון בפסק דינו, אינן ברורות לה. נקודת המוצא של הדין הישראלי היא כאמור בהענקת מעמד בכורה לתרופת האכיפה. מעמד זה מושפע ממבחנים כאלה ואחרים ואינו קבוע. בתי המשפט מעריכים יום יום חוות דעת פסיכיאטריות ופוסקים לאור הערכה זו בהתאם למאזן ההסתברויות. אשר לרכיבים הנוספים במסגרת שיקולי הצדק שבני הזוג ב' טוענים כי היה על בית המשפט לשקול (שיקולי מאזן האשמה ושיקולי מאזן הצדק) ולענין אי בחינת קיומו של הסדר משלים למאזן הצדק, הרי שהדיון הנוסף עוסק במה שנדון בפסק הדין ולא במה שחסר בו.
הכרעה
12. לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה החלטתי לדחות את הבקשה לקיום דיון נוסף. סעיף 30 (ב) לחוק בתי המשפט קובע כי "...נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף". סבורתני, כי במקרה דנן, אין מקום לערוך דיון נוסף בפסק הדין. בני הזוג ב' טענו בבקשתם כי בית המשפט העליון פסק הלכה חשובה, קשה וחדשה. אכן, בית המשפט העליון נדרש לראשונה לנסיבות המקרה המיוחדות. בית המשפט אף עמד על כך בפסק דינו וכתב מפורשות כי מדובר במקרה חריג אשר כמוהו טרם התעורר בפסיקה הישראלית (פסקה 19). כמו כן, נקבעו בפסק הדין לראשונה אמות המידה הראויות בשאלת תחולתו של "סייג הצדק" במקרים בהם סעד האכיפה עלול לגרום למפר מצוקה נפשית. ואולם, אין בכך להצדיק דיון נוסף. עניין שכיח הוא שבפני בית משפט זה באות שאלות חדשות שטרם קיבלו מענה אלא שמטעמים של סופיות הדיון וכדי לא ליצור ערכאת ערעור נוספת, מקום בו החוק לא יצר אותה, הכלל הוא כי די בהרכב המקורי שדן בהליך ורק מקרים נדירים ויוצאי דופן מצדיקים דיון נוסף. איני סבורה, כי המקרה דנן נופל בגדרם של אותם מקרים נדירים ויוצאי דופן.
13. אכן המקרה שלפני חריג, בשל הסיפור האנושי העומד מאחוריו. עם זאת, עיון בפסיקתו של בית המשפט זה מלמדת כי בית המשפט הלך בתלם אמות המידה הקפדניות והזהירות שהתפתחו בפסיקה הישראלית בנוגע למקרים אחרים בהם נטענה על ידי המפר טענה שעניינה שלילת תרופת האכיפה מטעמים של צדק. בית המשפט עשה שימוש באמות מידה אלו ויישם אותן במשנה זהירות על המקרה דנן. כך למשל הלכה ידועה היא כי סעד האכיפה הוא הסעד הראשוני והעיקרי בדיני החוזים בשיטת המשפט הישראלי (ע"א 288/80וינקלר נ' ספיר סודרי חברה לבנין בע"מ, פ"ד לו(2) 365 (1981); ע"א 3833/93 לוין נ' לוין,פ"ד מח(2) 862 (1994)). במובן זה פסק דינו של בית המשפט אינו נושא עימו לעניין זה כל בשורה חדשה. בית המשפט לא חידש דבר עת הסתמך בהחלטתו על מעמד הבכורה של תרופת האכיפה כנקודת מוצא ועת קבע כי שלילת תרופת האכיפה משיקולי צדק ראוי לה כי תעשה במקרים חריגים ביותר (פסקה 25). כמו כן, הלכה היא שנטל ההוכחה במשפט האזרחי מוטל על המפר להוכיח כי הנפגע אינו זכאי לסעד האכיפה וכי על המפר לעמוד ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי (ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפרוק), פ"דלג(2) 283 (1979)) ומכאן שאין כל חידוש בקביעתו של בית המשפט כי על המפר להוכיח על-פי מאזן ההסתברויות כי האכיפה תגרום לו בפועל מצוקה קשה וחמורה. נוסף על כך, אין גם חידוש בכך שיש לשקול את שיקולי הצדק של שני הצדדים כפי שהם מתגבשים בעת ההכרעה (ע"א 1084/99 עיני נ' קאסוטו, פ"ד נו(3) 913 (2002)). לכל היותר, אפשר לראות בפסק דינו של בית המשפט העליון פיתוח פסיקתי למתווה הדין הקיים בנוגע לתחולת החריג הקבוע בסעיף 3(4) לחוק התרופות.
14. אין לקבל את טענת בני הזוג ב', כי בית המשפט שאב השראתו משיטות משפט זרות. בית המשפט מציין מפורשות בפסק דינו, כי הוא אינו מאמץ את גישתו המצמצמת של הדין הגרמני המחיל מבחן מחמיר במיוחד לפיו מצוקת המפר ככזו אינו מהווה סייג לאכיפה (פסקה 24) וכן אינו מסתמך על תפיסת המשפט המקובל השונה מתפיסתנו לפיה העיקרון המרכזי בדיני החוזים הוא העיקרון "שחוזים יש לקיים" וכי לתרופת האכיפה מעמד בכורה. עוד טענו בני הזוג ב', כי בית המשפט הסתמך על עניין Patel בהכרעתו. גם טענה זו יש לדחות. בית המשפט הציג את עניין Patel כדוגמה למקרה חריג בו נדחתה תרופת האכיפה אולם הלכה למעשה כלל לא הסתמך עליו והכריע בדיוק הפוך משנפסק בעניין Patel.
15. עוד אציין, כי בבקשה שזורות טענות ערעוריות רבות שלא זה המקום להעלותן. גם מבלי להיכנס לפירוט אציין כי מדובר בטענות ערעוריות שבית המשפט התייחס אליהן מפורשות בפסק דינו במידה זו או אחרת ושהליך הדיון הנוסף אינו הולם אותן (דנ"פ 5762/06 נועם נ' מדינת ישראל (17.7.2006)).